<h1>ספר התרומות שער מ"א</h1>
<h2>דף קע.</h2>
גרסינן במסכת שבועות פרק שבועת הדיינין [מ"א ע"ב] ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה [זוזי] דמסיקנא בך א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני [ופלוני], אתו ההיא סהדי ואמרי להד"מ, אמר רב ששת הוחזק כפרן, רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה. וקי"ל כרבא. וזה הענין יש מפרשים אותו שהלוה אמר דבריו כדאדם שאינו זוכר הדבר בטוב מי היו העדים או אם פרעו בפניהם אם לאו אבל זכור היה שפרעו, ולפיכך פטרוהו. ודייק הא מדנקט לישנא דא"ל ולאו פרעתיך שהוא לשון מסופק וכמתמה, אבל היכא דאמר ודאי פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך לברר את דבריו ואם באו ואמרו להד"מ חייב. וזה הענין דחקו עצמן לפרש כן משום דקשיא להו ההיא דגרסינן התם פרק גט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א] דאמרינן רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו, ואסיקנא דצריך לברר את דבריו ולהביא מה שאמר שיש לו שיעידו, ואלו לא אמר כן לא היה צריך לכך, שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, אבל כיון שאמר שיש לו עדים צריך לברר אותם ולהביאם ואם לא ברר ובאו ואמרו להד"מ חייב. ומפני שקשה זה הפסק עם הפסק שלמעלה אוקמוה לההיא דשבועות דאמר ליה בלשון ספק הכא דגט פשוט דא"ל בלשון ודאי ולפיכך צריך לבררם, ואם הביאם ולא העידו כדבריו חייב.
והאי תירוצא לאו דוקא הוא, דודאי אע"פ שלא אמר דבריו אלא בלשון ולא פרעתיך אינו בא על הספק ואין זה לשון שיטת התלמוד, דבכמה דוכתי אמרינן ולאו איתמר עלה, מי לא אמר רבי פלוני הכי, וכל זה נאמר ודאי על דרך הבירור ולא נאמר על דרך על הספק, הילכך אין להפריש בין שאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני בין שאמר ולאו פרעתיך. אלא תירוץ הדבר כן הוא, דהכא בגט פשוט מיירי שהעדים מתחלה הזמינם לעדותו שבפניהם פרעו לבעל חובו, והוא גם כן טען בפנינו שפרעו בפני פלוני ופלוני ואמרתי להם הוו עלי עדים, והלכך ודאי מלתא דרמיא עליהו הוא והיה לעדים לזכור עדותם הואיל והוזמנו לעדות זה מתחלה, ולפיכך אם יבאו ולא יבררו כדבריו חייב, אבל הא דשבועות מיירי שהעדים לא הוזקקו ולא הוזמנו מתחלה לעדותו וגם הוא לא טען אלא שפלוני ופלוני היו באותו מעמד ולפיכך יכול להיות כדבריו והעדים לא יהיו זוכרים ושכחו את הענין, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ולא גרסינן אמר ולאו אדעתיה, והאי ולאו אדעתיה לאו אלוה קאי אלא אעדים קאי. וכן סברת ר"ח וכן כתוב בספר המאור. וכתוב בספר כתוב שם א"א גם לי לא נראה התירוץ הזה, שאין לנו לחלוק במה שלא חלק בגמ', אלא התירוץ האמתי שלא אמר רבא באותו מעשה שאינו צריך לפרעו אלא שאינו מוחזק כפרן לאותה מלוה בשכחת העדים ההם, ואם יבא אחר כך ויאמר פרעתיו אחר כן נאמן, ולדעת רב (אשי) [ששת] שאמר הוחזק כפרן אינו נאמן, ע"כ. ופירוש דבריו כשאמר שאינו מוחזק כפרן בשכחת העדים שמא עדים אחרים היו ושכח, מיהו כיון דטעין דיש לו עדים והם בעיר צריך לברר דבריו ואם יאמרו להד"מ חייב לשלם, ואי טעין ואמר בתר הכי פרעתי נאמן, דלא הוחזק כפרן. ודע כי האי צריך לברר שפסקנו שם דוקא כשיבואו ויאמרו להד"מ ונמצא שהעידו כנגדו הוא דמחייב, אבל אם לא יבררם אלא שלא יביאם כלל מפני שמתו או הלכו להם בזה ישבע הסת שפרעו ויפטר, ולהכי קאמר שיברר להפטר אף משבועה, אבל אם לא יביאם כלל כגון שמתו או הלכו להם נדון על פי מה שאמרו שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ויפטר בהסת, אך אם יביאם ויאמרו להד"מ כיון שטען שהזמינם לעדותו או שטען כי בודאי הם היו לשם לפי הפירוש הראשון חייב ויוחזק כפרן ואם יטעון בפני אחרים פרעתי לא נאמינהו. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל [טוען פ"ו ה"ד] וז"ל, מנה לי בידך וא"ל הנטען והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו ואמרו להד"מ לא הוחזק כפרן, שאין העדים זוכרים אלא דבר שהם עדים בו, וישבע הלוה הסת ויפטר. תן לי מנה שהלויתיך ואמר הנטען פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומר ללוה הבא אותן ותפטר, לא באו או שמתו או הלכו להן ישבע הסת שפרעו, שאין אנו מצריכין אותו להביאם אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה שהרי אינו צריך לפרעו בעדים, ע"כ. וכן נראה מפסק הרב בהלכותיו שכתב ואם אי אפשר לברר כגון שמתו או הלכו להן נדון בחזקה. ומסתברא שאם חזר בו ואמר אין לי עדים אע"פ שצריך להביא אותן פלוני ופלוני אם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמרו להד"מ לא הוחזק כפרן ונאמן, דטוען וחוזר וטוען עד שלא באו העדים. וכן הסכים בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל, שכתב, גרסינן בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ב] רבה בר רב הונא בשם רב מעשה בא לפנינו ואמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו, הרי שבא בשטר ובחזקה רבי אומר ידון בשטר, פירוש אף בשטר שצריך לברר, רשב"ג אומר ידון בחזקה, ר' זירא בשם ר' ירמיה מעשה בא לפני ר' יהודה כרשב"ג, פירוש ודן בחזקה לבדה שלא באו עידי השטר. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא מחלפא שטתיה דרבי תמן אמר ידון בשטר והכא הוא אמר ידון בחזקה, פירוש שעשה כדברי רשב"ג וקשיא שמעתיה אעובדא דידיה, נימר עד דלא יחזור ביה אפילו תימר מדחזר ביה לא בקש רבי אלא לעמוד על אמתתן של דברים, ע"כ הירושלמי. ונראה שכך פירושו, נימא דהא דאמר רבי ידון אף בשטר בשלא חזר בו אלא שעדין הוא טוען ואומר יש לי שטר ולא הביאו או הביאו ולא נתקיים בחותמיו שאמרו העדים אין אנו זוכרים ואינם מכירים חתם ידם, אבל אם חזר בו ויאמר כסבור הייתי שיש לי שטר ואין לי נדון בחזקה, אפילו תימר מדחזר ביה אמר רבי דצריך להראות בשטר, וא"ת למה יביא לא בקש רבי אלא לעמוד על אמיתתן של דברים שמא יבאו עידי השטר ויאמרו הכי והכי הוה מעשה ומתוך כך יצא הדין לאמיתו. למדנו מכאן שיכול לחזור בו ואפילו חזר בו ואמר אין לי עדים צריך להביא אותו פלוני ופלוני שמא יאמרו כך וכך היה מעשה. ואין ספק שאם באו אחר שחזר בו ואמר אין לי עדים ואמרו להד"מ שלא הוחזק כפרן ונאמן, דטוען וחוזר וטוען עד שלא יבאו עדים, ואפילו הכי צריך לברר שמא יאמרו דבר שמחייבו לשלם, ע"כ.
